חינוך רב-תרבותי

מדינת ישראל היא מדינה הטרוגנית שחיים בה יחד קבוצות אתניות, קבוצות לאום שונות, קבוצות הנבחנות על בסיס אמונה דתית ועוד. המציאות הישראלית טומנת בחובה אפשרות של חיים בחברה עשירה במיוחד המורכבת מתרבויות שונות שיכולות לעצב תהליכים של שיח, של העשרה הדדית, של לימוד מהאחר ושל פתיחות כלפיו, מתוך הבנה שלשום תרבות אין מונופול על האמת. אולם מדינת ישראל אינה מקיימת גישה רב תרבותית ביחסה לקבוצות השונות. על מדינת ישראל לעצב את דמותה התרבותית מחדש וקיימים בה התנאים ליצירת תודעה רב-תרבותית משום שהחברה מאופיינת בקבוצות תרבותיות שונות שלהן מערכות תרבותיות בעלות מלאות עצמית, היונקות ממורשות היסטוריות רבות שנים והמעוצבות בשלל מיתוסים, אתוסים ופרקטיקות. (עזר, 2001, בר און, 2001, מאוטנר שגיא ושמיר, 2001, בן עמי, 2001)

שלושה שסעים של פילוג תרבותי

וולצר (1999), טוען שישראל מפולגת בשלושה שסעים שונים היוצרים בה דגם מיוחד של רב-תרבותיות ושל סובלנות. הרב-תרבותיות בישראל באה לידי ביטוי בשסע הלאומי, בשסע הדתי ובשסע העדתי (אתני).

מהו חינוך לרב-תרבותיות

Gay(1995) טען שיש  הסכמה בין החוקרים שחינוך רב-תרבותי הוא דרך חשיבה, פילוסופית חיים, אוריינטציה ערכית וכן מערך של קריטריונים לקבלת החלטות שמטרתו לספק את  צורכי החינוך של קבוצות אוכלוסייה הנבדלות זו מזו בתרבותן. זוהי מערכת אמונות והבהרות המכירות בחשיבותה של השונות האתנית והתרבותית, הבאה לידי ביטוי בעיצוב סגנון חיים, בהתנסויות חברתיות, בזהויות אישיות ובהזדמנות חינוכיות של פרטים, של קבוצות ושל לאומים לזכות בחינוך ראוי.

 

קיימות גישות שונות לחינוך לרב-תרבותיות.

הגישה הראשונה

הגישה הראשונה הוצגה על ידי   Banks(1995),

ולפיה חינוך רב-תרבותי הוא רעיון או תנועה לשינוי חינוכי שמטרתה לתת הזדמנויות לימוד שוות לתלמידים הנבדלים זה מזה מבחינת הגזע, המוצא אתני, המעמד חברתי, או כל קבוצה תרבותית אחרת. לפי גישה זו, אחת המטרות המרכזיות של חינוך לרב-תרבותיות היא  לעזור לתלמידים לגבש עמדות ולרכוש ידע ומיומנויות הנחוצים לתפקוד יעיל בחברה פלורליסטית ודמוקרטית.

מטרה נוספת היא לעזור להם לתקשר, לנהל משא ומתן ולקיים יחסי גומלין עם אנשים מקבוצות שונות במטרה ליצור קהילה אזרחית העובדת בשיתוף פעולה להשגת מטרות משותפות. הלימודים מתמקדים  בהגינות, בצדק ובתרבות דמוקרטית, כלומר ברעיונות דמוקרטיים. לפי גישה זו קיימות רמות שונות של רב-תרבותיות.

הגישה המוסיפה מוסיפה חומרים רב-תרבותיים לתוכנית הלימודים מבלי לשנות את התכנית הבסיסית.

הגישה הטרנספורמטיבית משנה את תכנית הלימודים על ידי הכללת מושגים ונקודות ראות תרבותיות שונות.

גישת הפעולה החברתית, היא הגישה המתקדמת ביותר. היא מעודדת פעולה חברתית ודיונים בסוגיות שונות של אי שוויון חברתי העולות  מן הסביבה הקרובה. גישה זו מבהירה את החלופות השונות לפעולה חברתית ואת הבסיס המושגי והאידיאולוגי העומד בבסיסן.

בהתאם לרמות אלה קיימים חמישה ממדים של חינוך רב-תרבותי:

1. אינטגרציה של תוכן הלימוד – המידה שבה המורים משתמשים בתכנים ובדוגמאות
              מתרבויות שונות ומקבוצות שונות כדי להמחיש מושגי מפתח, עקרונות, הכללות
              ותיאוריות בתחום הידע הנלמד.
2. תהליך עיצוב והבנית הידע – המידה שבה המורה עוזר לתלמידים להבין, לחקור ולהגדיר   
              איך נתפסת התרבות הנלמדת,  מהי מסגרת ההתייחסות, תפיסות ובעיות משמעת
              המשפיעות על הדרך שבה הידע מובנה.
3. הפחתת דעות קדומות – ממד זה עוסק במאפייני העמדות האתניות של התלמיד,
              בעמדותיו ביחס לגזענות, ובאופן שבו ניתן לעצב עמדות אלו  באמצעות שיטות וחומרי
              הוראה מגוונים.
4. פדגוגיה שוויונית – זוהי פדגוגיה שנוקטים מורים המעצבים   דרכי ההוראה המקלות  
              על תלמידים מגזעים שונים וממעמדות חברתיים שונים להגיע להישגים אקדמיים.
              מורים אלו עושים שימוש בסגנונות הוראה שונים המתאימים לטווח רחב של סגנונות
              למידה, המאפיינים תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות.
5. תרבות בית ספרית מעצימה – תרבות ארגונית זו באה לידי ביטוי בקיומם של יחסי
              גומלין שוויוניים בין צוות המורים לתלמידים, יחסים החוצים גבולות בין תרבויות, בין
              גזעים ובין קבוצות אתניות. תרבות ארגונית זו נבחנת  ביכולתה להעצים תלמידים 
               מגזעים שונים, מקבוצות אתניות ומקבוצות תרבותיות שונות.